האם יש לחיים מסלול? האם ישנו נתיב המסמן דרך ותבנית, כמו הקווים הדמיוניים שמחברים בין הכוכבים ויוצרים על כיפת השמים תמונות של שור, צייד ועגלה? ואם יש מסלול, הרי שגם אפשר לסטות ממנו – זו, בכל אופן, התחושה שמכרסמת בגיבורי אחות לפליאדות: התחושה שחייהם נעו במסלול ושמשהו, איכשהו, הסיט אותם ממנו
לפעמים הם מצליחים לקרוא ל”משהו” הזה בשם, לזהות את הגורם לסטייה מהדרך. אבל זה לא הופך את הדברים למובנים יותר או לשרירותיים פחות. המשמעות חומקת מבין אצבעותיהם, סובבת סביב הדברים ואינה נצמדת.
כל אחד ואחד מהם מחפש פשר לשרירותיות הזו בתוך עצמו, במפגשיו עם האחרים ובעולם המלא על גדותיו ב”מומחים לסבל”: מרפאים ומכשפים, רופאים לגוף ורופאי נפש, חוקרים אקדמיים, נביאים-בעיני-עצמם ומורים רוחניים. הספר עוקב אחריהם בכתיבה מלאת תנופה והומור, בחמלה ובאירוניה
זהו ספרה השלישי של אורית אילן. ספרה הראשון, ”עד החתונה זה יעבור” (עם עובד, 1991), זיכה אותה בפרס אקו”ם. ספרה השני, ”ספר המעשיות לאמהות” (רדיום, 2016), היה מועמד לפרס ספיר
