איר מוזס, במאי קולנוע, מגיע לסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד עם רות, השחקנית הוותיקה שלו, לרטרוספקטיבה שעורכים שם לכבוד סרטיו. על הקיר מעל למיטתם במלון הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו, שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר. מוזס אינו מודע למסורת האירופית הארוכה של ”החסד הרומי”, אך הציור מממש לדעתו סצנה נועזת שהגה התסריטאי שלו, טריגָנו, אשר נועדה להתרחש בסרטם המשותף השביעי, לפני למעלה משלושים שנה. הסצנה בוטלה באמצע הצילומים בגלל המהומה שחוללה אז רות, אשר סירבה לבצע אותה. איך ומדוע נתלה עכשיו
?הציור בחדרם
ביטולה של הסצנה בזמנו הביא לקרע סופי בין מוזס לבין טריגנו, התסריטאי של כל סרטיו הראשונים, ואף גרם לניתוק היחסים בין טריגנו לבין רות, אהובתו מנערותם בעיירת פיתוח בנגב. מאז אותו קרע ”מוטלת” רות על מוזס, כחובה וכאשמה
”הרטרוספקטיבה” – שמסיבות עלומות, מעוררות חשד, נבחרו לה ודוּבּבו לספרדית רק סרטים קדומים של מוזס, פרי שיתוף-הפעולה שלו עם טריגנו – אינה מסתיימת בספרד, וציור ”החסד הרומי” עוד ישוב ויכונן את המשך הרומאן. חזרתם של מוזס ורות ארצה תהיה כרוכה בשיטוט פיזי ונפשי בעבר, שסופו להוליך לתיקון, כפרה ופיוס
האירוניה המרחפת על-פני הרומאן, והדיאלוגים והמצבים הקומיים שממלאים אותו, יוצרים אקלים מצודד ומשעשע של ”קומדיה”, אבל מעֵבר לה הולך ומתפתח חשבון-נפש נוקב של מוזס עם עצמו, ככל שהוא הולך ומשיל את קליפותיו
הדמיון הנועז של יהושע, במלוא לבלובו, ממטיר עלינו כאן סצנות מדהימות חדשות, עד לסיום, שבו יומר ”החסד הרומי” ב”חסד ספרדי”
