בסגנון ייחודי, בעיפרון, בגיר ועט, ולעתים גם בפחם, הנציחה אנה טיכו את תושבי ירושלים, העיר, הסלע וההר, ועצים עתיקים, קוצים ודרדרים. וכמו העצים, כך צמחה האמנות של אנה טיכו. אנה לא מכרה את הציורים. את חלקם היא נתנה כמתנות, בעוד היא שמרה לעצמה את האהובים עליה ביותר. היא אהבה לשוטט בהרי ירושלים, יריחו וטבריה ולצייר את הנוף והאנשים. אני מציירת לעצמי, אמרה. אנשי ירושלים הכירו היטב את האשה הקטנה עם הכובע רחב-השוליים והפנקס, שהלכה לבדה. ביתם היפה של ד"ר טיכו ורעייתו, בלב הגן והחורשה רחב הידיים, היה פתוח לכולם. לפני מותה החליטה אנה טיכו להוריש את הבית היפה, עם כל הציורים והרישומים ואוספי האמנות הנדירים שבו, למוזיאון ישראל. הבית שופץ, ומדי יום מגיעים אנשים מכל העולם ליהנות מהיופי והנדיבות של אנה טיכו. אנה טיכו, הילדה הקטנה שעיניה לא הספיקו להתבונן בנוף, הגשימה את חלומה: הבית שלה פתוח לכולם
