שיחת טלפון של דרור בורשטיין עם מנחם פרי התגלגלה לסיפור ששמע בורשטיין מפי אלמנתו של אהרן אפלפלד: בתחילת שנות החמישים היה אפלפלד בן העשרים נוסע לנתניה כדי לנהל שם קורס לריקודים סלוניים לניצולי שואה. פרי נדלק: ”אתה חייב לכתוב על זה סיפור, ואני אפרסם”. בורשטיין היה סקפטי, אבל אחרי כמה שעות התיישב לכתוב, והנובלה עוד הוסיפה להעסיק אותו גם לאחר שמסר אותה לפרי, ועד מהרה היא הורחבה לטריפטיכון של שלוש נובלות הקשורות זו בזו ברשת של חוטים גלויים וסמויים
כולם כאן בדרך, דרוכים לקראת עתיד, שואפים להיחלץ מאיזה עבר. ב”האחים” מלווה אח בוגר מלינץ לווינה את אחיו הצעיר החולם על תהילתו העתידית כאמן ומבקש להתקבל ללימודי ציור באקדמיה לאמנויות. אלא שב־2 באוקטובר 1907 יורד מסך על עתידו זה, ”הרישומים לא משביעי רצון”, אמר לו הבוחן חד־וחלק. האח הזה הוא פחות־או־יותר וריאציה על דמות היסטורית אשר האירוע השולי של כישלונה להתקבל לאקדמיה לציור – אף כי באותו יום חשה שאין לה שום דבר לתת לָעולם – יביא אותה לבסוף אל עתידה המפורסם בלב ההיסטוריה העולמית של המאה ה־20, והיא גם תתקשר לגורלן של הדמויות של ”אפלפלד בנתניה״
״האחים” מטפחת איפוא בקוראים מבט מן העתיד. היא מלאכת־מחשבת עוצרת־נשימה של נטיעת פרטים כבושים שניתן להפקיע אותם מתמימותם ולראות בהם קפיצים ההולכים ונמתחים כדי להשתחרר בעוד כשלושים שנה
אפלפלד, והדמויות הממשיות או ההזויות הסובבות אותו ב”אפלפלד בנתניה” – אשר אחדות מהן יופיעו בעתיד בספריו – אינם מסוגלים להיחלץ מעברם. העבר משתלט כליל על ההווה שלהם, הנראה קלוש ומדומה
ואילו ב”משיח”, המלאך שהגיע יום אחד לנתניה והסתגר בבית מכוסה ציפורים הוא למרבה האירוניה חסר כל רלוונטיות להמון הססגוני, הנוהר בלי מטרה ממשית בדרך לנתניה. התחייה המתחוללת עם הופעת המלאך מתקיימת רק בצומח, שתוך שעות משוקם בו איזה עבר קדום. ג’ונגל עבות מכסה את כל הארץ, חותר בהילוך־מהיר קדחתני אל שפעה עתידית, והישגי הציביליזציה מתחסלים. הסיפור נאחז בַּמספר המחפש אהובה־לשעבר, ובאב מלא אשמה, המחפש אותה אשה עצמה, שהיא בתו, בת המתנכרת להוריה שבגדו בה. שני המפגשים עם האשה ייכשלו בתיקון העבר של היחסים ובמשיכתם לקראת עתיד
כך הפכה האנקדוטה על אפלפלד לספר מבריק ומסעיר, שהדרך היא בו מרחב להתחככות בין זמנים אבודים
