מר ז’וזף שימל – פרנקופיל, לוּזר שפוטר מעבודתו כמורה מן החוץ בחוג הכושל לתרבות צרפת באוניברסיטה – הולך ומסתגר בהישג הנדל”ני שלו, דירה במרכז ההמולה התל־אביבית בלב פקק תנועה נצחי, שבה הוא מוגן היטב בין חפציו ושכיות־החמדה שלו, תוך השתקה של החוּץ וחסימת מראותיו וזיהום האוויר שבו
הוא חי חיים שבהם ”המשימה היחידה שהוא מטיל על עצמו כאדם היא לגור, עם כל תחזוקת הבית ותכולת הבית הכוללת גם אותו”; לדידו הבית הוא־הוא מהות הקיום, ”מה שיש לך בחיים הוא מה שיש לך בבית ומה שיש לך בחנייה של הבית״
’ביוטופ’ מזמן לנו אנטומיה מבריקה של האבסורדים של ’הזהות הנדל”נית’, תופעה ישראלית מובהקת, הנצבעת כאן בגוני הפואטיקה הקסטל־בלומית. ז’וזף שימל, היוצא מדירתו רק לסידורים הכרחיים ולטיולים שמכתיבים לו צרכיו של הכלב דמוי התחש שאימץ, אינו מתרחק מן הסביבה הסמוכה של לונדון מיניסטור, אך סביבה זו מספקת לתצפיותיו הפדנטיות אינספור הומלֶסים ססגוניים, תשליל הזהות הנדל”נית, אשר עושר המאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם הוא מתענוגות הספר
כל המשועבדים הללו לנכסיהם (או להיעדר־נכסיהם), יחד עם הדיירים של שני מִגדלי העשירים המככבים בספר, מאפשרים לקסטל־בלום לקטלג שורת קלישאות של ”הביוטופ” התל־אביבי. את הריאליזם המוקפד כביכול של תיאורן מלווה קריצה של סוריאליזם עליז ומפתיע
עלילת הספר מואצת כששימל מתחיל לצאת מן הבית כדי לבַיֵת בישראל עולים מצרפת, ובעיקר כשמתאחדות הזהות הפרנקופילית שלו עם זהותו כבעל בית: הוא יורש בית בנורמנדי. עד מהרה פולשת לחייו ומתנחלת בהם דרמה יוצאת־דופן של נְכָלים, בעלת אקלים פוליטי, ההולכת ומפקיעה ממנו את נכסיו ומותירה אותו כמי שכבר אינו מסוגל להתחבר לעצמו
בסופו של דבר הופך האנטי־גיבור חדל־האישים של ’ביוטופ’ לדמות מעוררת אהדה, שתהפוכותיה נוגעות ללבנו, וגם בזכותו מצטרף הרומאן לשורה הראשונה של ספריה הבלתי־נשכחים של קסטל־בלום
