מאז קום המדינה ידעה ישראל מנהיגים משמאל, שגישושי השלום הנלהבים שלהם נענו בטרור ובשפיכות דמים, ומנהיגים מימין, שהכרזותיהם הלוחמניות שידרו לצד השני דווקא חולשה. אלה וגם אלה השיגו את התוצאות ההפוכות מאלו שקיוו להן. למה, בעצם? מה משבש בצורה כה מסוכנת את הדיאלוג שלנו עם העולם הערבי? האם באמת אין פרטנר, או שמא לא למדנו את שפתו?
ספרו של אלי אבידר, ”התהום“, מנסה להשיב בכנות ובאומץ על שאלות יסוד אלה
במהלך שירותו הממושך, הן במערכת הביטחון והן בשירות החוץ והן כחבר כנסת ושר מטעם ”ישראל ביתנו”, היה המחבר מתוסכל לרבות מהשגיאות המאפיינות את התנהלות ישראל במרחב המזרח תיכוני, וחיפש דרכי פעולה אחרות, יצירתיות וחכמות יותר. בספרו הוא בודק בין היתר: מדוע פוצץ ערפאת את המשא ומתן מול ברק בקמפ דיוויד? מדוע סיכומים חשאיים מחייבים את הצד הערבי פחות מאשר הכרזות באמצעי התקשורת? למה הפך דווקא שמעון פרס לאימת העולם הערבי? איך מפרש העולם הערבי צעדים חד־צדדיים דוגמת הנסיגה מלבנון ו”ההתנתקות”? האם האסלאם הוא הבעיה של ישראל, או אולי חלק מהפתרון? האם הסכמי השלום
?החפוזים שנחתמו עם מדינות המפרץ בסוף 2020 יאריכו ימים
”התהום“ הנו ספר חובה לכל ישראלי המבקש להבין את שהמדינאים שלו
טרם הבינו בבואם ליצור כאן ”מזרח תיכון חדש״
